פסק-דין בתיק ת"ק 4565-09-11

1.         מחוזה השכירות, אותו צרפה התובעת לכתב התביעה עולה, שבתאריך 12.7.11 השכיר הנתבע לתובעת יחידת דיור (להלן:"הדירה") ותקופת השכירות שנקבעה בחוזה זה היא

             ל-12 חודשים החל ב-1.8.11 וכלה ב-30.7.12. (להלן: "החוזה").

            כמו כן, קבעו הצדדים את גובה דמי השכירות לסך של 2,800 ש"ח לחודש, אשר ישולמו מדי חודש בחודשו מראש בעבור כל חודש שכירות.

            למרות שדמי השכירות נקבעו לסך של 2,800 ש"ח, טוענת התובעת, שדמי השכירות נקבעו לסך של 3,000 ש"ח וסכום זה עבור חודש השכירות הראשון - חודש אוגוסט- כבר העבירה לידי הנתבע.

            לטענת התובעת, למרות שתקופת השכירות נקבעה החל ב-1.8.11, הסכים הנתבע לאפשר לה להעביר הריהוט לדירה ביום 25.7.11.

            עוד טוענת התובעת, שלאחר מכן, פנה אליה הנתבע באיומים ודרש להוסיף ערבים בטענה, שהיא לא מוצאת חן בעיניו ושהוא לא מעוניין לאפשר לה להיכנס לדירה.

            משכך, ביקשה התובעת מהנתבע, שישיב לה את דמי השכירות ששילמה - בסך של 3,000 ש"ח- אך משסירב הנתבע להשיב הסכום, הגישה היא תביעה זו, בה מבקשת היא לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 7,000 ש"ח, הכולל: את הסך של 3,000 ש"ח ששילמה לנתבע, עבור הובלה כפולה סך של 1,000 ש"ח והיתרה של 3,000 ש"ח עבור עוגמת נפש.

2.         הנתבע לא רק הגיש כתב הגנה, אלא גם הגיש כתב תביעה שכנגד, בה מבקש הוא לחייב התובעת לשלם לו סך של 11,500 ש"ח, הכולל בחובו: פיצוי עבור חודשיים וחצי שכירות בסך של 7,500 ש"ח, בעד איומים והפחדות עד כי נאלץ הוא להתקין אמצעי אבטחה בבית ולהחליף צילינדר בסכום של 2,500 ש"ח, עוגמת נפש בסך של 1,000 ש"ח, הוצאות משפט וימי עבודה בסך של 500 ש"ח.

            על מנת להקל עם הקורא הנכבד, תכונה בהמשך התובעת והנתבעת שכנגד: "התובעת" והנתבע שהוא גם התובע שכנגד יכונה בהמשך: "הנתבע".

            להצדקת הסכום הנתבע בתביעה שכנגד, מעלה הנתבע את הטענות העיקריות הבאות:

            א.         התובעת, אשר התעניינה בדירה, הגיעה אל הנתבע בחודש יולי, כ-10 ימים לפני חתימת החוזה ובדקה את הדירה וביקשה להבין את תנאי החוזה. החוזה הוצג לתובעת והגיעה ביום 12.7.11 לחתום על החוזה בנוכחות גיסה מר איבגי יוסף (להלן: "יוסף").

                        במעמד החוזה, פנה הנתבע אל יוסף ושאל אותו אם יהיה מוכן להיות ערב לתובעת ובסופו של יום הסכים לחתום כערב. לאחר שחתם, ביקש התובע מיוסף שישלים תלושי משכורת.

            ב.         א)         ביום 15.7.11, בטרם החלה תקופה השכירות בפועל, ביקשה התובעת להכניס ארון לדירה ולהרכיבו והנתבע הסכים לבקשתה ולמטרה זו אף קיבלה מפתח מהנתבע.

                                    ביום 17.7.11, הגיעה התובעת בשעות הערב עם מובילים - מבלי לתאם את מועד הגעתה - והכניסה את הדברים לדירה, אשר היו בעצם יותר מהמוסכם, קרי יותר מארון וגם פיזרה את חפציה בכל הדירה ולא כפי שסוכם קודם לכן, שהתובעת תכניס רק ארון בתוך חדר פנימי.

                        ב)         הנתבע התקשר אל התובעת והביע את מורת רוחו וביום 25.7.11 מסרה התובעת, שאינה עומדת בתנאי החוזה ואין לה לשלם חודשיים מראש כפי שנכתב בחוזה ובנוסף לכך הצהירה שאין לה שני ערבים.

                                    הנתבע הודיע לתובעת, שהוא עומד על כל תנאי החוזה ואם היא לא תקיים - לא יחזיר לה הסך של 3,000 ש"ח, אלא אם ימצא דייר חלופי לפני 1.8.11.

                        ג)          הנתבע דרש פעמים מספר מהתובעת להוציא את חפציה מהדירה, אך התובעת לא נענתה לדרישות הנתבע - אם כי לטענת הנתבע, הוצאו המטלטלין ביום 18.7.11  ובמעמד הוצאת החפצים ביקש הנתבע להשיב לו המפתח, אך לא נענה.

                                    העולה מכאן הוא, שכבר ביום 18.7.11 - עוד לפני המועד שנקבע כתחילת תקופת השכירות (1.8.11) הוציאה התובעת את החפצים מהדירה. (ראה סעיף 22 לכתב ההגנה)

3.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות ולאחר שעיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ברצוני לציין, שאין בדעתי להיכנס להאשמות בדבר איומים או בכל הקשור בחסימת החניה, שכן בעניינים אלה הוגשו תלונות הדדיות למשטרה וזה מעניינה של המשטרה כיצד לטפל בתלונות אלו.